רעיון מופרך או חזון היסטורי? זה תלוי במי שמדבר

המאמר טוען כי בפוליטיקה, רעיונות נמדדים פחות לפי מהותם ויותר לפי זהות הדובר. הוא מדגים זאת באמצעות דוגמאות היסטוריות ועכשוויות: קריאתו של בצלאל סמוטריץ' ל"טרנספר מרצון" נתפסה כהקצנה מסוכנת, אך רעיון דומה מפי דונלד טראמפ הפך לדיון רציני. דוד בן-גוריון הצליח להעביר את השילומים מגרמניה למרות התנגדות, ומנחם בגין חתם על הסכם שלום עם מצרים ונסוג מסיני, רעיון שקודם לכן נלעג כ"חלום נאיבי" כשבא משלום עכשיו. אריאל שרון הוביל את ההתנתקות, ורעיונות להגבלת בג"ץ הפכו מ"שוליים קיצוניים" ל"רפורמה משפטית" מרכזית תחת בנימין נתניהו. המאמר מציין כי התופעה אינה ייחודית לישראל, ומביא דוגמאות מחו"ל כמו וורן באפט שתמך במיסוי מיליארדרים, הברקזיט בבריטניה וצעדי הצנע של אנגלה מרקל בגרמניה. בהקשר העכשווי, המאמר קובע כי מאז 7 באוקטובר, רעיון של מדינה פלסטינית נשמע כ"הזיה גמורה" בישראל, במיוחד כשהוא מגיע ממנהיגי שמאל או פוליטיקאים אירופיים. עם זאת, ההיסטוריה מלמדת שאם מנהיג ימני בעל תדמית ביטחונית, או נתניהו עצמו, יאמץ את הרעיון, הוא ישוב לשולחן הדיונים כמחלוקת רצינית ולא כ"שטות מוקצה" (כפי שהיה נתפס אילו נאמר על ידי עופר כסיף או גדעון לוי). המאמר מסכם שזהות הדובר היא הקובעת אם רעיון יהפוך לבדיחה או למהלך היסטורי.