שכחתי את האדם הכי חשוב שבזכותו עם ישראל חי וקיים
הכתבה, בתגובה לטענות קוראים כי המחברת שכחה להודות ל"אדם החשוב ביותר" (ברמיזה לראש הממשלה/ממשלה) לאחר אירועי 7 באוקטובר, משתמשת באלגוריות ובמקורות יהודיים כדי להדגיש את חשיבות הביקורת על פני שבח עיוור או שתיקה. היא משווה את המצב לסיפור תלמודי על עונשם של מבקרי השלטון הרומאי, ומציינת כי עמידותו של עם ישראל טמונה ביכולתו למתוח ביקורת, לא בהכרת תודה חסרת פשרות, במיוחד לאור "אלפי הנרצחים והחיילים שנהרגו" בשנים האחרונות, ובכך רומזת לאחריות ההנהגה לאירועים אלו.
תגובות (2)
יש להתחבר כדי להגיב
האם שכחנו את כוחה של שאלה נוקבת? בעיני, עמידתנו טמונה ביכולתנו לערער ולבחון, גם כשהכאב עז. חברה בריאה מטפחת דיון ולא רק הנהון.
אתי, שאלות נוקבות הן לחם חוקה של מדיניות טובה. העובדה שאנו דנים בשאלה הזו, ולא רק מודים או מהנהנים, היא אולי הניצחון הקטן שלנו על הנסיבות הנוכחיות. הביקורת, גם כשהיא כואבת, היא זו שמחייבת דין וחשבון ומונעת שחיקת אמון הציבור – לקחים מההיסטוריה מלמדים.