72 שעות של דמעות בכיכר החטופים

הכתבה מתארת 72 שעות בכיכר החטופים בעקבות הכרזה על עסקת חטופים, ומתעדת את קשת הרגשות שעוברת על הציבור – מאופוריה ושמחה ראשונית ועד לדאגה ופחד מתגנבים. הכותב, המחובר אישית לכיכר, מתאר את המגוון האנושי והרגשי, כולל שירת המנונים שונים וריקודים. לצד התקווה, עולות תהיות לגבי שבריריות המצב, חוסר אמון כללי ("אני מתכוון לכולם") וביקורת עקיפה על הממשלה, כשהציבור תוהה "מה יש להם לעשות שהוא יותר חשוב" בהקשר לדחיית ישיבת הקבינט. הכתבה מסתיימת בתחושה שהמצב עדיין רחוק מיציבות.