"הזמן עובר והכוחות נגמרים": המבקרים בהר הרצל עדיין חיים בין המתים לחיים

המאמר מתאר את השינוי באופי הזיכרון בהר הרצל, כאשר האבל האישי והביטוי האינדיבידואלי הולכים וגוברים על פני האבל הלאומי המסורתי והאחיד. הוא מדגיש את "המרד" של חלקות קברים מותאמות אישית, כמו זו של החייל הבודד מייקל לוין, נגד התקנות הצבאיות. המאמר קובע במפורש כי "בימים בהם המדינה מפרה את החוזה שלה מול האזרחים, כנראה שגם לאזרחים מותר לשכתב כמה סעיפים בחוזה הזה", ובכך מקשר את השינוי לביקורת רחבה יותר על המדינה. הוא מציג סיפורים אישיים של אבלים, כמו רחלי לביא, אמו של אמיר, וחבריו של ענר שפירא, גיבור המיגונית ממסיבת נובה, המבקרים בקברים כדי לשמר קשר חי עם הנופלים, ואף חוגגים ימי הולדת ומשתפים באירועי חיים. המאמר מציין כי ביום השנה לשבעה באוקטובר הגיעו פחות מבקרים בשל החג, אך אלה שהגיעו, כמו מדריך הטיולים גרשון יאנושי וחבריו של שפירא, הפגינו מחויבות אישית עמוקה לזיכרון.