שנתיים אחרי ה־7 באוקטובר: הלקחים שישראל עוד כותבת

המאמר, שנתיים לאחר 7 באוקטובר, מנתח את הכישלון הצבאי והמודיעיני העמוק שהוביל למתקפה, ומתאר אותו כמפלה הצבאית הקשה ביותר של ישראל מאז הקמתה. הוא טוען כי שורשי הכישלון נעוצים באוגוסט 2014, לאחר מבצע "צוק איתן", כאשר ההנהגה המדינית והצבאית בישראל האמינה בטעות שחמאס מורתע. בפועל, חמאס, בהשראת חיזבאללה לאחר 2006, שינה את דוקטרינת הפעולה שלו למתקפה, בנה את כוחות הנוח'בה ומערך מודיעיני מרשים במטרה לפלוש לשטח ישראל. המאמר מבקר את ישראל על כך שסיפרה לעצמה נרטיב שקרי ונוח, ונכשלה לאתגר אותו בכל הדרגים – הצבאי, המדיני והפוליטי – תוך שימוש באלגוריית "בגדי המלך החדשים" לתיאור ההונאה העצמית. כשל תפיסתי זה, שהודגם גם בהערכת החסר של ראש הממשלה נתניהו לכוחו של חמאס, גבה מחיר דמים עצום: 1,954 נרצחים ולוחמים הרוגים, 255 חטופים (48 מהם עדיין בשבי), ואלפי פצועים. המחבר מסכם כי הכישלון אינו רק צבאי או מודיעיני, אלא כישלון מערכתי רחב בתפיסת ניהול מדינת ישראל, החברה הישראלית והמנטליות היומיומית שלה.