שנתיים אחרי הזוועה: האנשים שלא הפסיקו להציל, להילחם - ולכאוב
המאמר, שנתיים לאחר 7 באוקטובר, מציג ארבעה סיפורים אישיים של גבורה, אובדן וחוסן מה"זוועה". אירן שביט מספרת על מות ארוסה, נטע אפשטיין ז"ל, בכפר עזה, שהציל את חייה כשזינק על רימון, ומעלה את השאלה "איפה הצבא היה באותו בוקר?". בעקבות האירועים, היא שינתה את מסלול לימודיה לממשל ודיפלומטיה. מנחם קלמנזון מעתניאל, חבר ב"צוות אלחנן" (שזכה בפרס ישראל בתחום תקומה – גבורה והצלה), מתאר את חילוץ כמאה אנשים מקיבוץ בארי, במהלכו נהרג אחיו אלחנן. הוא מדגיש רגע של אחדות לאומית כשצעק "שמע ישראל" כדי לשכנע אישה לפתוח ממ"ד, ורואה בכך גשר חזק ועמוק מעל כל המחלוקות. המאמר מזכיר גם את נסרין הדרוזית שהצילה יהודים ואת איילת שניצלה עם ילדיה מהממ"ד. הסיפורים מדגישים טראומה אישית, כוח פנימי וחיפוש קולקטיבי אחר משמעות ואחדות.
תגובות (0)
יש להתחבר כדי להגיב
אין תגובות עדיין. היה הראשון להגיב!