יום כיפור תשו: בין חורבן אירופה לתחיית תל אביב

המאמר מתאר את יום כיפור תש"ו (ספטמבר 1945), יום הכיפורים הראשון לאחר השואה, תוך התמקדות בניגוד בין חורבן יהדות אירופה לתחייה בארץ ישראל. אלפי מתפללים מילאו את בתי הכנסת בתל אביב, כפי שתואר בעיתונות ובטור אישי של קצין פולני ניצול שואה שעלה לארץ, שחווה תחושת אושר וגאווה למראה "עולם חדש" של יהודים חופשיים ובריאים. במקביל, הישוב העברי והעולם היהודי כולו התמודדו עם צילו הכבד של השואה, אי-היכולת לאמוד את גודל האסון, ועם כאבם של ניצולים ששבו לבתים הרוסים. ציטוטים ממקס ברוד, ממכתב של ניצול מליטא ושיר של שלמה סקולסקי מבטאים את עומק השבר והאובדן. המאמר מסתיים בהדגשת דאגת היישוב לגורל הפליטים במחנות העקורים באירופה, ובתיאור הדלקת 10,000 נרות נשמה בברגן-בלזן כסמל לזיכרון ולמאמץ להמשיך את סיפורי הניצולים.