שווים בנפילתם, נפרדים בזכרונם: מסע אל תוך אי־השוויון בשכול

המאמר, דעה מאת ד"ר יגאל לשם, אח שכול ואב שכול, טוען כי בישראל קיים אי-שוויון עמוק באופן שבו החברה והמדינה מנציחות את חלליהן. הוא מבחין בין "שכול פוטוגני" שזוכה לחשיפה תקשורתית, הנצחה מונומנטלית ותמיכה ציבורית, לבין "השכול האחר, האלמוני" של הרוב הדומם, הנאבק בשכחה ובקושי להנציח את יקיריו ללא קשרים או אמצעים. לשם מתאר את כאבו האישי מאובדן אחיו בלבנון ובנו בעזה, ומבקר את משרד הביטחון על מענק הנצחה חד-פעמי נמוך ומעליב. הוא מפנה אצבע מאשימה גם כלפי התקשורת, האמנים וראשי הערים, וקורא להקמת קרן הנצחה ממלכתית שתעניק לכל משפחה שכולה את האמצעים להנצחה משמעותית ושוויונית, מתוך הבנה שהזיכרון הלאומי אינו פרויקט שצריך להיות ממומן מתרומות.