נתניהו ייזכר כצ’רצ’יל המודח או כלינקולן שהעם חזר ובחר בו?

המאמר בוחן את שאלת מורשתו הציבורית של בנימין נתניהו, תוך השוואה בין סיום דרכו הפוליטית לזו של ווינסטון צ'רצ'יל המודח או אברהם לינקולן שנבחר מחדש. הוא טוען כי קיימת "כפיות טובה מובנית" של עמים כלפי מנהיגיהם, גם אלו הנושאים בנטל הציבורי בדבקות ומצילים את אומתם. כדוגמאות לכפיות טובה זו מובאים משה רבנו, שסבל מתלונות בני עמו למרות שהוציאם מעבדות; הרברט הובר, נשיא ארה"ב שהניח את היסודות ליציאה מהשפל הכלכלי אך הובס בבחירות והוצג ככישלון על ידי הציבור שרצה "קסם מיידי"; ווינסטון צ'רצ'יל, שהוביל את בריטניה לניצחון במלחמת העולם השנייה אך נשלח הביתה על ידי הציבור המותש שרצה שינוי פנימי. לעומתם, אברהם לינקולן מוצג כדוגמה חריגה למנהיג שספג עלבונות אך זכה להיבחר מחדש. המאמר רומז כי נתניהו עשוי להיות קורבן של תופעת כפיות הטובה הציבורית, ומציב את השאלה האם ייזכר כצ'רצ'יל המודח או כלינקולן שנבחר מחדש.