אחרי האינתיפאדה השנייה: איך חזרנו בדיוק לאותו מקום עם יותר קברים

המאמר, טור דעה מאת שמואל רוזנר, מותח קו ישיר בין האינתיפאדה השנייה (שמלאו לה 25 שנה) לבין אירועי 7 באוקטובר, וטוען שהפרדיגמות הפוליטיות של היום עוצבו בספטמבר 2000. הוא מנתח את הלקחים השגויים של שני הצדדים: הישראלים למדו שתקווה מסוכנת, והפלסטינים למדו שאלימות מועילה. המאמר מציין שהאינתיפאדה הפכה ל"בית הקברות הפוליטי של מחנה שתי המדינות" בישראל. הוא מבקר את תגובת ישראל, שנועדה "לצרוב את התודעה הפלסטינית" בכוח ברוטלי, אך לא הצליחה לשנותה לטווח ארוך. עוד נטען כי החלשת פת"ח וההתנתקות מעזה ב-2005 אפשרו לחמאס להכריז על ניצחון ההתנגדות המזוינת, והשתלטותו על עזה הייתה תוצאה הגיונית. המאמר מסכם בפסימיות, כי למרות ניצחונות צבאיים ישראליים והזוועות הפלסטיניות, מצב הסכסוך גרוע מתמיד. הוא קובע שהאינתיפאדה "חיסלה אפשרויות" וכי 25 שנה מאוחר יותר, ישראל לכודה בין מציאות של מדינה אחת המאיימת על הציונות לבין הפרדה חד-צדדית שנכשלה, עם יותר קברים ופחות תקווה.