עם בורח מבשורה
המאמר הוא רפלקציה אישית על הפחד והטראומה המתמשכים בחברה הישראלית, המועברים מדור לדור, ומונעים מאירוע טרור עדכני בירושלים. הכותב מקשר את "הפחד המשתק" הנוכחי שלו לחווית קריאת ספרו של דויד גרוסמן "אשה בורחת מבשורה", לחוויותיו מימי האינתיפאדה השנייה ופיגועי האוטובוסים בשנות ה-90, ואף לזיכרונות ילדות מאביו שחזר ממילואים. הוא מתאר כיצד הישראלים "מנרמלים את הלא נורמלי" בניסיונם לחיות חיים רגילים תחת איום מתמיד, ומשלמים על כך מחיר נפשי כבד. שיחה עם בנו המתבגר, המביע חשש מנסיעה באוטובוסים, ממחישה את העברת החרדה הבין-דורית. הכותב מסכם כי 45 שנותיו בישראל היו "לא נורמליות", ומאופיינות במאבק מתמיד להגן על ילדיו מ"הטירוף" של החיים במדינה, כאשר "עוד בשורה" רעה ממשיכה להגיע.
תגובות (0)
יש להתחבר כדי להגיב
אין תגובות עדיין. היה הראשון להגיב!