ההיסטוריה מלמדת: כשאין דרך אחרת - רק מצור יכריע

מצור הוא כלי הלחימה האפקטיבי ביותר להכרעת אויבים מבוצרים, במיוחד מול חמאס בעזה, כאשר אין דרך אחרת. המאמר מציג דוגמאות היסטוריות למצורים מוצלחים (פלוג'ה, ירושלים, מצדה) וכאלה שנכשלו (לנינגרד, סרייבו) כדי להדגיש את חשיבות היישום ההרמטי. חמאס מתואר כארגון טרור המבוסס על סיוע חיצוני ומתבצר באוכלוסייה אזרחית, ונטען כי מצור יפגע בנקודת התורפה שלו – התלות באספקה. המאמר מתייחס לביקורת מוסרית על מצור, אך מטיל את האחריות לסבל האזרחי על חמאס וטוען כי ניתן לבצע מצור תוך הבחנה בין מחבלים לאזרחים באמצעות סיוע הומניטרי מבוקר. עוד מצוין כי הדין הבינלאומי אינו אוסר מצור צבאי כשלעצמו, וכי הוא אמצעי לגיטימי וחוקי, כל עוד הוא מכוון נגד יכולות האויב הצבאיות ואינו מהווה ענישה קולקטיבית. המסקנה היא שההיסטוריה מלמדת שאין ברירה אלא לכתר, להרעיב את מכונת המלחמה של האויב ולשבור את רוחו, וכי השאלה אינה מוסריות או חוקיות המצור, אלא האם קיימת דרך יעילה יותר.